ספר הזוהר – שורשיו, וחשיבות הלימוד בו

ספר הזוהר – למעלה מ-1,000 עמודים שנכתבו בארמית בזמן השלטון הרומאי בארץ –  נחשב בעיני כל מי ששואף להגיע להשגת הארה וחיבור לאלוקות, כספר החשוב ביותר. הוא המרכזי ביותר בין כל ספרי הקבלה, העוסקים גם הם בנושא זה.

עפ"י האמונה היהודית, הספר התגלה לראשונה למשה על ידי א-לוהים בהר סיני, והועבר ממנו בע"פ דרך יהושע בן נון וממשיכיו, עד שנכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי במאה השניה לספירה – בהיותו נחשב כגלגול נשמה של משה. כתיבת הספר ערכה 13 שנה, תוך כדי שהרשב"י ובנו רבי אלעזר, מסתתרים במערה, בהיותם נרדפים על ידי השלטון הרומאי ששלט אז בארץ. 

לאחר כתיבתו, נגנז הספר ליותר מ-1,000 שנה. כשנתגלה, עסקו בו מספר מקובלים שאף כתבו לו ביאורים ופירושים. הביאור החשוב ביותר כיום נכתב על ידי רבי יצחק לוריא המכונה האר"י הקדוש, בצפת, באמצע המאה ה-16, בשיעורים בהם העביר את ספר הזוהר לתלמידים. 

הספר נחשב ביהדות לפנימיות התורה, בהשוואה לשאר ספרי הקודש. במושג "פנימיות", הכוונה לחלק החשוב והיקר, כמו פנימיות הפרי בהשוואה לקליפה שלו. בתור שכזה, יש לשמור ולהגן עליו, ולכן הוסתר לכל כך הרבה שנים. יחד עם זאת, בהיות תקופתנו נחשבת לתקופת הגאולה, נעשים מאמצים כיום על ידי הרבנים להנחילו בקרב כמה שיותר לומדים, עפ"י הכתוב בו "בהיות שעתידים ישראל לטעום מעץ החיים שהוא ספר הזוהר הזה, יצאו בו מן הגלות ברחמים." (ספר הזוהר, פרשת נשא). 

לימוד הזוהר נחשב בעיני המקובלים לזכך את הנשמה יותר מכל שאר ספרי התורה וכך להביא מזור לדור שרבים ממנו התרחקו מהשורשים היהודיים שלהם, אך נותרו צמאים לידיעת האמת ומציאת משמעות לחייהם.