רבי שמעון בר יוחאי – זוהר ואש במערות
מדרגות אבן מוליכות אל בין ענפי עץ חרוב ענקיים הסמוכים לפתח צר ומשחיר של מערה צרה.
רבי שמעון בר יוחאי, הרשב"י, שחי במאה השנייה לספירה, היה אחד מן הַתַנָאִים, חכמי המשנה. הוא למד בישיבה של רבי עקיבא בבני ברק והיה אחד מגדולי תלמידיו, אחד מחמשת תלמידיו הבודדים ששרדו את הפרעות לאחר מרד בר כוכבא בהם נהרגו 24,000 מתלמידי רבי עקיבא. על פי המסופר בתלמוד, היה אחד ממתנגדיו החריפים של המשטר הרומי, ולאחר שבשיחת חולין נשמעו מפיו מילות ביקורת כלפי המשטר, נידונו הוא ובנו אלעזר למיתה.
רבי שמעון ובנו התחבאו במקומות שונים בגליל ולבסוף עברו למערה המוסתרת עד היום על ידי עץ חרוב גדול המכסה את פתחה בישוב פקיעין. הם שהו במערה 13 שנה עד שמת הקיסר אדריאנוס וגזירות השמד בוטלו. מסופר כי שם, במערה, נעשה להם נס ונבראו עבורם עץ חרובים ומעיין. מדרש אחר מספר שפעם בשבוע, בשבת, נהפכו להם החרובים לתמרים. במערה התעמקו רבי שמעון ובנו ברזי חכמת הנסתר. מתוך יגיעתם בלימוד סתרי התורה הם זכו לגילוי כל מערכת הבריאה.
לאחר צאתו מהמערה קיבץ רבי שמעון סביבו תשעה תלמידים, עלה עימם למערה אחרת, המצויה בין צפת למירון, הנקראת מערת "האידרא רבא", "האסיפה הגדולה", על שמם של המתאספים בה. ב"אדרא רבא" גילה הרשב"י את סודות ספר הזוהר לתלמידיו, אך מכיוון שהיה שייך לאור הפנימי העליון, רק דרך "התלבשותו" של רבי שמעון בנשמתו של רבי אבא יכול היה "להוריד" את דבריו ולהעלותם על הכתב. מעיד על כך רבי שמעון עצמו בספר הזוהר: "וכך אני מסדר אתכם, ר' אבא יכתוב, ור' אלעזר בני, ילמוד בפה, ושאר החברים ידובבו בליבם" (זוהר, האזינו).
במערה זו נפרד הרשב"י מתלמידיו ונשמתו עלתה בסערה, במרכבת אש ואור, אל השמיים. בעת מותו היו עמו חלק מתלמידי ה"אסיפה הגדולה". מותו מתואר ב"אדרא זוטא", היא ה"אסיפה הקטנה", המהווה אף היא חלק מספר הזוהר: "אמר רבי אבא, לא גמר המאור הקדוש לומר "חיים" עד שנשתכחו דבריו, ואני כתבתי וחשבתי לכתוב עוד, ולא שמעתי. ולא הרימותי הראש, כי האור היה גדול ולא הייתי יכול להסתכל…כל אותו היום לא נפסק האש בבית, ולא היה מי שהגיע אליו, כי לא יכלו מפני שהאור והאש היו סביבו. כל היום ההוא נפלתי על הארץ וגעיתי. אחר שהלכה האש ראיתי את המאור הקדוש , קודש הקדשים, שנסתלק מן העולם, נתעטף ושוכב על ימינו ופניו צוחקות".
