הכל יחסי
כשחושבים על העבר הכל – החיים, החוויות, העולם- נצבע בצבעים רכים וסלחניים..חצי מתוק-חצי שורף בלב ובלשון. האם באמת היה טוב פעם? היה טוב לי? טוב במדינה? העולם היה אחר?
לא בטוח. אבל ככה זה מרגיש. וזו תופעה המובילה לשאלה – האם אנו באמת חווים את המציאות? או שהמציאות נצבעת לפי הרגשות שלנו, היחס הרגשי לכל מה שקורה.
דוגמא קטנה- אני זוכרת את מלחמת המפרץ לטובה, איך צחקתי כל הזמן ונהניתי מאד. בפועל היינו סגורים בבתים לפחות חודש, בלי לימודים תקועים אחד עם השני, מתמודדים מול איום בתקיפה ביולוגית-כימית וקונבנציונלית עם סמרטוט ואקונומיקה. עקרונית, היה פה פוטנציאל לאסון מחריד בארץ אבל זה לא הרגיש ככה..אז זה לא קרה?! שאלה טובה. תראו אותנו הפעם. בפנינו מחלה שאמנם היא לא נעימה אבל לא המגיפה החמורה ביותר שקרתה לאנושות אי פעם ואנחנו פשוט מתפרקים!! מכל בחינה. האיום הוא הרבה יותר קטן אבל ההרגשה היא לגמרי אחרת ואולי לכן התוצאה שונה.
איינשטיין מזמן אמר שאין דבר כזה מציאות אובייקטיבית. הכל יחסי. ותרשו לי להוסיף – הכל יחסים. גם בני ברוך אומרים אותו דבר.
כשיש תחושה של בטחון ועזרה הדדית אז פשוט אין פחד, או לפחות הוא יורד לרמה שמאפשרת התמודדות תקינה, יצירתיות והתאוששות מהירה מכל מצב. הזמנים היו משמחים בעבר, לא כי הם באמת היו כאלה- תמיד היו בעיות וכשלים וכיסתוחים והשד העדתי ובלאגן מפלגתי – אלא כי היתה הרגשה אחרת, הרגשה של שותפות גורל, של ביטחון בביחד. זה הכל. זה גם השליך על המנהיגים שלנו שהיו יותר טובים רק כי האוירה בעם היתה יותר טובה, אמונה בצדקת הדרך וערבות הדדית בין האנשים.
זה לא נראה ככה אבל האמת היא שהקשרים והיחסים בין האנשים הפשוטים בישראל הם אלו שקובעים מה יהיה המצב האמיתי במדינה, מהרחוב, ועד צמרת הממשלה כולל המצב הבטחוני.
המציאות נקבעת לפי איך שאנחנו מרגישים ומתנהגים אחד כלפי השני. היום כל כך קשה לכולם, לא כי המצב באמת אמור להיות כך, אלא כי כל אחד לבד. לבד, בהרגשתו. זה ברור לכולנו שאין התמודדות משותפת, תמיכה ועזרה הדדית, ההרגשה היא שכל אחד חושב על עצמו ולכן ההתנהגות בכל הרמות היא חסרת אחריות ומקצועיות ורק ריבים ושחיתות בכל מקום.
אז מה עושים?! מתחברים אחד לשני. אפשר להתייאש או אפשר לקלוט שזה אומר שבעצם הכל תלוי בנו. ממש בכל אחד מאיתנו.
הכוח שלנו מאז ומתמיד היה בעם. נכון כולנו אגואיסטים גדולים ודווקא בשל כך כשאנחנו מאין ברירה, מעל לכל העצבים וההבדלים, מבקשים להתקרב ולעבוד אחד עם השני לטובת "המשפחה" קורים ניסים. דברים שנראים לנו בלתי אפשריים. חיבור אנושי חיובי הוא הפתרון לכל הצרות והמפתח לאושר שלנו.
